מדיה תקשורת ישלמו ארנונה, הערעור לעליון נדחה
ועוד כמה מאמרים שכתבתי:
עו"ד נועם קוריס: מפעיל אתר אינטרנט?
- ערוץ 7
עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד
האינטרנט ועל לשון הרע
במסגרת בקשה שהוגדרה בקשה
לעיכוב ביצוע הנסבה על פסק דין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט
לעניינים מנהליים מיום 3.6.2018 (עת"ם 5212-12-15, השופטת ז' בוסתן)
קבע לאחרונה בית המשפט העליון, שיש לדחות את הבקשה ונכון לחייב את מדיה תקשורת
בתשלומי ארנונה.
רקע והליכים קודמים
המבקשת, מדיה תקשורת ע"ר,
היא עמותה העוסקת בתקשורת, בחינוך ובקהילה ופועלת בעיר פתח תקווה זה למעלה משני
עשורים (להלן: העמותה). במהלך שנות פעילותה עשתה העמותה שימוש במבנה
שהקצתה לה המשיבה, עיריית פתח תקווה (להלן בהתאמה: הנכסו-העירייה),
בין היתר, לצורך הפעלתו של אולפן שידורים. בשנת 2011 דרשה העירייה לראשונה מהעמותה
לשלם ארנונה בגין הנכס, ונכון לשנת 2015 עמד החוב של העמותה בגין כך על כ-150,000
שקלים. בשלב זה הגישה העמותה עתירה מינהלית שבה ביקשה סעד הצהרתי לפיו
עד ליום 1.9.2015 היא הייתה "גוף עירוני" שהוקם על-ידי העירייה ופעל
למען צרכיה ולטובת התושבים, ולכן אין מקום לחייב אותה בתשלום ארנונה. כמו כן,
העמותה טענה שעל העירייה להשיב לה כספים בסך של 140,000 שקלים שקוזזו מהקצבה שאותה
ייעדה העירייה לעמותה. להשלמת התמונה יצוין כי בשנת 2016 חויבה העמותה לפנות את
הנכס, בהתאם לפסק דין שנתן בית משפט השלום בפתח תקווה בתביעה לסילוק יד שהגישה
נגדה העירייה (תא"ק 53602-12-15, השופט נ' שטרנליכט).
ביום 30.12.2015, לבקשת
העמותה, הוציא בית המשפט המחוזי צו ארעי האוסר על העירייה לנקוט בהליכי גבייה
מנהליים, לרבות בדרך של עיכוב כספי תמיכה.
בהמשך דחה בית המשפט המחוזי
את העתירה, בקבעו כי העמותה היא אישיות משפטית נפרדת מן העירייה, אשר עשתה שימוש
בנכס השייך לעירייה במשך שנים ארוכות ועד לשנת 2011, מבלי שנדרשה לשלם ארנונה. בית
המשפט המחוזי אמנם דחה את גרסת העירייה לפיה העמותה לא חויבה בארנונה בעבר בשל
טעות ולא מתוך רצון של העירייה לסייע לה, אך קבע כי מכל מקום העמותה אינה
"עמותה עירונית". בהקשר זה, ציין בית המשפט המחוזי כי עמותה יכולה
להיחשב "עירונית" רק בהתקיימם של שני תנאים. ראשית, על העירייה להחליט
על הקמתה ברוב של חברי המועצה (כנדרש לפי סעיף 3 לצו העיריות (הקמת תאגידים), התש"ם-1980
(להלן: הצו)). שנית, על ההקמה להיות מאושרת על-ידי שר הפנים
(כנדרש לפי סעיף 1 לצו). במקרה דנן, כך נקבע, לא ברור אם התקבלה החלטה על הקמת
העמותה ברוב של חברי המועצה, אך מכל מקום לא ניתן אישור לכך על-ידי שר הפנים.
בנוסף, דחה בית המשפט המחוזי את הטענה כי יש לפטור את העמותה מארנונה רק משום שהיא
לא נדרשה לשלם ארנונה מאז החלה להחזיק בנכס. בית המשפט המחוזי עמד על כך שרשות
מקומית אינה רשאית לפטור מתשלום ארנונה ללא הסמכה בחוק. כמו כן, ציין בית המשפט
המחוזי כי העובדה שהעירייה פעלה ללא בסיס חוקי במשך תקופה ארוכה תוך מתן פטור
מתשלום ארנונה לעמותה אינה מונעת ממנה את האפשרות לתקן מצב זה. מנגד, דחה בית
המשפט המחוזי את טענותיה של העירייה לפיהן היה על העמותה למצות הליכים על ידי הגשת
השגה למנהל הארנונה. בית המשפט המחוזי קבע, כי במקרה דנן עיקר טענות העמותה מופנות
כנגד עצם חוקיות חיובה בתשלום ארנונה ולכן אינן נוגעות לאחת מעילות הערעור המנויות
בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 ומצויות
בסמכותו של מנהל הארנונה.
הבקשה שבפני העליון:
העמותה הגישה ערעור על פסק
דינו של בית המשפט המחוזי, ובצדו הגישה בקשה שהוגדרה, כאמור בפתח הדברים, כמכוונת
לעיכוב ביצועו של פסק הדין.
בעיקרו של דבר, העמותה טענה
בערעורה כי היא "עמותה עירונית", ומצביעה על מאפיינים המעידים לשיטתה על
כך. עוד נטען כי השינוי ביחס לעמותה הגיע רק כאשר התחלפו ראשי העירייה. בבקשה דנן
טוענת העמותה, על רקע האמור, כי סיכויי הערעור שהגישה הם גבוהים. באשר למאזן
הנוחות, טוענת העמותה כי בעבר היא התקיימה מכספי תמיכות, וכיום היא מתקיימת מכספי
תרומות, באופן שלא יאפשר לה לשלם את חוב הארנונה הנדרש על-ידי העירייה. העמותה
תומכת את טענותיה בתצהיר מטעם יושבת ראש העמותה לפיו נקיטה בהליכי גבייה טרם הכרעה
בערעור יגרום לה נזק בלתי הפיך ויוביל לקריסתה הכלכלית.
ביום 8.8.2018 הורה בית
המשפט העליון לעירייה להגיב לבקשה. בתגובתה טענה העירייה כי עיכוב ביצועו של פסק
דין העוסק בעיכוב תשלום חיובי ארנונה ייעשה במקרים חריגים, בהתאם לבחינת סיכויי
הערעור ומאזן הנוחות. העירייה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
וטוענת כי חיוב העמותה בתשלום הארנונה בגין הנכס נעשה כדין, מאחר שאין יסוד לטענה
כי העמותה היא תאגיד עירוני, ועל כן סיכויי הערעור נמוכים. כן טוענת העירייה כי
מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת העמותה, אשר לא צירפה כל אסמכתה אובייקטיבית לטענתה
כי ביצועו של פסק הדין יוביל לקריסתה. מנגד, נטען כי העירייה היא רשות מקומית אשר
תוכל להשיב לעמותה את הכספים שישולמו, ככל שתידרש לכך. בנוסף, עמדה העירייה על
האינטרס הציבורי הגלום בגבייתם של תשלומי ארנונה.
דיון והכרעה
לאחר שבית המשפט העליון בחן
את טענות הצדדים הגיע לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. ראשית, צוין כי על אף
שהעמותה הגדירה את הבקשה דנן בקשה לעיכוב ביצוע, החיובים שאת גבייתם מבקשת
העמותה לעכב אינם נובעים מפסק דינו של בית המשפט המחוזי. במובן זה, מדובר בבקשה
שבמהותה מכוונת למתן סעד זמני בערעור (ראו והשוו: עע"ם 2215/08 עלמי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה –
ירושלים, פסקה 18 וההפניות שם (17.3.2008);
ע"א 1699/13 שיכון אזרחי בע"מ נ' עו"ד אורי ברגמן,
מנהל מיוחד של בנק למסחר בע"מ, פסקה
י"ג (13.3.2013)). מכל מקום, גם לגוף הדברים איני סבורה שיש להיעתר לסעד
המבוקש על ידי העמותה.
כידוע, בקשות למתן סעד זמני
בערעור נבחנות לפי שני שיקולים: סיכוייו של הערעור להתקבל ומאזן הנוחות בין הצדדים
לו (עע"ם 9347/09 י.ד ברזאני בע"מ נ' קל-בנין בע"מ, פסקה 6 וההפניה שם (13.12.2009) (להלן: עניין ברזאני); עע"ם 964/15 זועבי נ'
הועדה המקומית לתכנון ובניה הגלבוע, פסקה 14
(19.4.2015) (להלן: עניין זועבי)),
כאשר אבן הבוחן המרכזית בבחינת בקשות כאלו היא מאזן הנוחות (ראו: עניין ברזאני,
בפסקה 7; עניין זועבי, בפסקה 15).
זאת ועוד: התנאים למתן סעד זמני לתקופת הערעור מחמירים מאלו החלים בערכאה הדיונית,
שכן דחיית העתירה משנה את נקודת האיזון בין האינטרסים המנוגדים של בעלי הדין
(ראו: עע"ם 10216/16תעשיות אבן וסיד בע"מ נ' רשות
מקרקעי ישראל, פסקה 9 (9.1.2017)).
בנסיבות העניין, העמותה לא
הניחה תשתית עובדתית של ממש לטענותיה כי ייגרם לה נזק בלתי הפיך אם תידחה בקשתה.
טענותיה – הגם שגובו בתצהיר – נטענו בעלמא, ללא פירוט, ומבלי שגובו בראיות בדבר מצבה
הכלכלי (ראו: ע"א 6763/13 חוות בי פי אס בע"מ נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, פסקה 14 (14.11.2013)). הדברים אמורים בפרט כאשר
הצד שכנגד הוא רשות מקומית, ועל כן חזקה שהעירייה תוכל להשיב לעמותה את הכספים
שייגבו ממנה, ככל שיתקבל הערעור (ראו: עע"ם 7044/16 כחלון
נ' עיריית הרצליה, פסקה 10 וההפניות שם
(14.12.2016)). על כך יש להוסיף, כי יש טעם בטענת העירייה לפיה קיים אינטרס ציבורי
בגביית החוב, שהוא במהותו מס עירוני (ראו: עע"ם 6269/14 עזבון
המנוח ראובן דאון ז"ל נ' עיריית אור יהודה,
פסקה 11 (20.10.2015)). בהתחשב בכל האמור לעיל ביחס למאזן הנוחות, בית המשפט
העליון קבע, שלא התרשם כי סיכויי הערעור נוטים לטובת העמותה באופן שמצדיק את מתן
הסעד המבוקש.
סוף דבר: הבקשה נדחית.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
עו”ד נועם
קוריס בעל תואר שני
במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם
קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.
