מדוע בדיני נזיקין לא קיימת הפרדה בין פעולת הרוח לפעולת האדם?> אותה מלאכה שהייתה מתרחשת בלאו הכי= פטור.
מדוע בדיני שבת קיימת הפרדה בין פעולת הרוח לפעולת האדם?> מלאכה בשבת= חייב.
למרות 4 התשובות, ניתן להבחין בהבדל צורני.
האירוע המתואר מדגים פעולה האסורה בדיני שבת. המשותף ל-3 התשובות הראשונות הוא כי דיני שבת ודיני נזיקין זהים בתוצאה, כך שניתן בעצם לסכם כי האדם אחראי לתוצאות של גורמי הטבע:
בדיני שבת= חייב.
בדיני נזיקין= עקרונית הוא חייב. רבא אף הדגיש כי הצפיות היא החשובה, פחות השילוב:
"אמר אביי: הכא במאי עסקינן [=כאן מדובר ב-] כגון שליבה מצד אחד ולבתו הרוח מצד אחר;
רבא אמר: כגון שליבה ברוח מצויה, ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה.
רבי זירא אמר: כגון דצמרה צמורי [=רש"י: לשון חמימות, כלומר שלא נפח ממש אלא בנשימה כדרך המחמם בנשימתו כדרך המחמם בנשימתו את ידיו, שאין זה לבוי כלל];
רב אשי אמר: כי אמרינן [=מתי אנו אומרים] זורה ורוח מסייעתו [=חייב], הני מילי [=דברים אלו הם] לענין שבת, דמלאכת מחשבת אסרה תורה, אבל הכא [=אבל כאן] גרמא בעלמא הוא [=גרימה בלבד הוא] וגרמא בנזקין פטור. <- "
המכנה המשותף של שלוש הגישות הראשונות הוא הגדרה אחידה למושג ״עשייה״ (המילה "כגון" מבחינה בין האירועים השונים).
בדיני שבת האדם יכול לרתום את איתני הטבע לעשייה, וכך גם בדיני נזיקין, מכיוון שבשני המקרים כאשר תבוצע עשייה> יהיה חייב, וכאשר אין עשייה> יהיה פטור, לא משנה אם בדיני שבת או בדיני נזיקין.
בנוסף, ניתן להבחין בין שני טקסטים:
- הרוח הפרידה בין המוץ לבין החיטה> האדם אחראי לתוצאה, חייב, שכן האדם רתם את הרוח לפעולתו.
- האדם נשף על הלהבה, וביחד עם הרוח נוצרה להבה ששרפה את החציר> האדם לא אחראי לתוצאה, פטור, שכן פעולת השריפה הייתה מתרחשת בלעדי פעולת האדם גם ככה.
הגדרת עשייה משותפת מחייבת בדיני שבת אך פוטרת בדיני נזיקין, מכיוון ש:
כדי שהטקסט יתיישב עם הרעיון שאדם אחראי גם למעשיה של הרוח, שלוש הגישות הראשונות בעצם מצרות את היקפו של המשפט הראשון:
"לבתה הרוח פטורין. תנו רבנן [= לימדו רבותינו:] ליבה ולבתה הרוח – אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור. אמאי? ליהוי כזורה ורוח מסייעתו! [=מדוע? שיהיה (שייחשב) המקרה כמו איש הזורה חיטה והרוח מסייעת לו // <אחת מן המלאכות האסורות בשבת היא זריית גרעיני החיטה לאחר שנדושו, כדי להפריד את המוץ והתבן מן הבר, וזאת באמצעות זריקה (=זרייה) לרוח>]."
איך נגביל את התוצאה? האמירה הראשונה מניחה שאי אפשר לשלב ביניהם. ההבחנה בין המקרים איננה עיונית בין הקטגוריה של דיני שבת לדיני נזיקין, אלא מקרים ספציפיים בדיני עשייה. בעיקרון אין הבחנה פילוסופית מושגית בין דני שבת לדיני נזיקין אלא ההבחנה היא בעצם בין אירוע של ליבוי מדורה לאירוע של זורה והרוח מסייעת.
מנגד, הרב אשי הבחין בין המושגים דיני שבת דיני נזיקין בסיפור זורה והרוח מסייעת:
- בדיני שבת> חייב, מכיוון שההגדרה של מלאכה לעניין דיני שבת מתייחסת לפעולת אדם מכוונת וכך הוא מטיל את רצונו על הטבע.
- בדיני נזיקין> מחפשים את העשייה הישירה, ולכן ע״פ הכלל התלמודי= גרמא בנזיקין- פטור.
מקור 16 -רמב"ם הלכות נזקי ממון יד, א-ז
"(ז) אחד הביא את האור ואחד הביא את העצים המביא את העצים חייב, אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור המביא את האור חייב, בא אחר וליבה המלבה חייב, ליבתו רוח שאינה מצויה תמיד הרי כולן פטורין, ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין <-. ???
השגת הראב"ד: ליבה וליבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם. א"א [=אמר אברהם] ואיך לא הפליג [=הבחין] כמו שמפליג [=שמבחין] בברייתא אם יש בלבויו כדי ללבותה חייב ואם לאו פטור."
הסבר: ליבה וליבתו הרוח- לפי קבוצת הרבנים הראשונה: אביי, רבא ורבי זירא, היינו מצפים לראות הפרדה בין דיני שבת לדיני נזיקין.
לפי רב אשי- בדיני שבת> חייב. בדיני נזיקין> פטור.
עולה מהטקסט כי לפי רמב"ם גרמא בנזיקין> חייב, למרות שהתלמוד אומר> פטור.
הראב"ד ביקר את הרמב״ם ותהה לאן נעלמה ההבחנה בין אירוע העפת הזרעים לבין אירוע להבת האש?
"(ה) השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (קש"ס מוסרי ולא משפטי), במה דברים אמורים שמסר להן גחלת וליבוה שדרך הגחלת להכבות מאיליה קודם שתעבור ותדליק (הדרך להיכבות לבד, חסרה צפיות) אבל אם מסר להן שלהבת חייב שהרי מעשיו גרמו. "
הסבר: ישנה קטגוריה של גרימה עקיפה שפטורים עליה ויש קטגוריה של גרימה עקיפה שחייבים עליה. הרמב"ם נתן לנו את הפתרון, כך שפירש את הסוגיה התלמודית> מעשיו של מישהו אחר גרמו.
#״טרום גרמא״- אם שלח גחלת ביד חרש שוטה קטן- פטור, אם מסר את השלהבת לפיקח- חייב.
מה ההבדל בין גחלת לשלהבת?
- דרך הגחלת להיכבות מאליה.
- שלהבת אין דרכה להיכבות מעצמה אלא לאחר זמן ממושך, לכן חייב שהרי מעשיו גרמו לנזק.
מעשיך גרמו רק אם יש אפשרות לייחס את מעשיך לתוצאה, אם אין ניתוק כמו בדרך השלהבת לא להיכבות, המעשה כן שלך.
• אין צפיות= אין קש״ס משפטי> פטור.
• ישנה צפיות= אין דרכה של שלהבת להיכבות, יש קש״ס משפטי> חייב שכן מעשיו גרמו.
מקור 19 -בבא בתרא כו, ע"א
[מקרה ניפוץ הפשתן]
"דבי בר מריון בריה דרבין כי הוה נפצי כיתנא הוה אזלא רקתא ומזקא אינשי [=בביתו של בר מריון בנו של רבין, כאשר היו מנפצים פשתן היתה הנעורת הולכת ומזיקה אנשים].
אתו לקמיה דרבינא [=באו לפני רבינא (לדין)] אמר להו [=אמר להם]: כי אמרינן מודה ר' יוסי בגירי דיליה הני מילי דקא אזלא מכחו הכא זיקא הוא דקא ממטי לה [=כאשר אנו אומרים שרבי יוסי מודה בחיציו שלו, דברים אלו נאמרים רק במקום שהדבר בא מכוחו, כאן הרוח היא שמביאה אותו].
מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מזורה ורוח מסייעתו [=הקשה עליו מר (אדוננו) בנו של רב אשי: מה בין זה לבין זורה ורוח מסייעת אותו? // ראו 15 לעיל]
אמרוה קמיה דמרימר אמר להו היינו זורה ורוח מסייעתו [=אמרו דבר זה בפני מרימר, ואמר להם: אכן זהו מקרה של 'זורה ורוח מסייעתו' <ודעתו היא לחייב את מנפצי הפשתן לאור זאת>].
ולרבינא [=שפטר את מנפצי הפשתן] מאי שנא [=מה ההבדל בין זה לבין גץ...] מגץ היוצא מתחת הפטיש [=של נפח] והזיק דחייב [=שחייב] לשלם? התם ניחא ליה דליזל הכא לא ניחא ליה דליזל [=שם (לגבי גץ הניתז מן הפטיש) נוח לו (לנפח) שהגץ ילך, כאן לא נוח לו שהדבר ילך]."
מקרה הפשתן: בביתו של בר מריון היה פשתן. באו לפניו לדין ותבעו את המשפחה בטענה שיוצרים מטרד. השאלה שנשאלה- האם אפשר להוציא צו מניעה כנגד המטרד?
- עמדתו של רבינא- לא ניתן להרחיק את הנזיקין ולכן אי אפשר להוציא צו מניעה. עמדתו דומה לעמדתו של רבי יוסי- הרחקת נזיקין ניתנת רק בפעולה ישירה> ״גירי דיליי״- חיציו שלו / מעשיו שלו.
הרוח היא זו שמעיפה את הפשתן, ולכן לפי דיני שבת> קיימת מלאכה למרות שהרוח העפיה ולא האדם, ולכן- חייב. כאשר מדובר בגרימה עקיפה, ניתן להוציא צו מניעה ולכן היינו מצפים לראות שבסוגיה התלמודית אולי יופיע שגרמא בנזיקין פטור, והיינו מצפים שאצל הרמב"ם גם אם מדובר בגרימה עקיפה, יש להחיל את ההלכה של גרימה ישירה= חייב.
מקור 20 -רמב"ם שכנים יא, א-ב
"מי שעשה גורן בתוך שלו, או קבע בית הכסא, או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהן צריך להרחיק כדי שלא יגיע העפר או ריח בית הכסא או האבק לחבירו כדי שלא יזיקו, אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן והמוץ וכיוצא בהן ומגיעתן לחבירו הרי זה חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו, ואפילו על ידי הרוח מצויה שכל אלו כמי שהזיקו בחציו הן <-.
אע"פ שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליכה הרוח המצויה המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו <-. "
הסבר: לאירוע זה יש קש"ס מוסרי המספיק להחלת צו מניעה. מכיוון שהרוח מסייעת ליצירת הנזק, וניתן לומר כי הנזק לא נגרם ע״י האדם> לכן פטור.
יש קש"ס מוסרי אך אין קש"ס משפטי לעניין תוצאת מעשיו. אם הרוח מצויה הוא היה צריך לצפות, זו הסתירה.
חידוד הנקודה: כשהוא מנפץ את הפשתן והרוח מסייעת אותו, יש לו פה גרימה שחייבים בגינה לפי מקור 16. במקור 20 גם אם זו רוח מצויה, הוא פטור, איך זה יתכן?
השאלה צריכה להיות- האם מעשיי האדם גרמו?
- השליך את הבערה בידי חרש שוטה… דרך גחלת להכבות מאיליה> האדם גרם.
- ליבה וליבתו הרוח> האדם גרם.
- הרוח העיפה את הפשתן> לא הוא גרם ולא מעשיו גרמו, אלא הרוח סייעה לגרימת הנזק.
השאלה היא מי הגורם?
- כשאדם ליבה את הגחלת, האדם הפעיל שרשרת שבסופו של דבר מזיקה.
- כשהאדם ניפץ את כלי הכרס> מלאכה, אך הרוח העיפה את הזרעים> הרוח יצרה את הנזק.
ישנן 2 סיבות להבדלים בין הסיפורים:
1. הבדל בין נעורת לבין אש-
• אש היא דבר מזיק במהותו. אתה מלבה אש, אתה גורם נזק. לא מצליח להגיע ליעד, הרוח עוזרת בהמשך השרשרת של הנזיקין. זה יגיע בסופו של דבר. אתה עשית משהו רע> חייב.
• נעורת היא לא דבר מזיק כשלעצמו, ולכן הרוח היא זו שיצרה את הנזק.
2. רבינא מפרש במקור 19 את מקרה ניפוץ הפשתן כמקרה קלאסי של זורה ורוח מסייעת, ולכן האדם חייב במעשיו, ומרימר חיזק את דבריו שיש לחייב.
התלמוד שאל את רבינא, איך הוא מבחין בין זורה ורוח מסייעת כאשר אדם ניפץ ברזל ועפו הגיצים ולכן חייב, לבין המקרה שהוא פוטר בו את מנפצי הפשתן?
במקרה של ניפוץ הברזל- האדם מעוניין שהגיצים יעופו ממנו.
במקרה של הפשתן- אין לו עניין ברוח, הוא אדיש.
הטקסט התלמודי עושה הבחנה לפי פרמטר נפשי של רציה או מודעות:
- התוצאה מיוחסת לאדם כאשר הוא מעוניין בפעולה, אזי התוצאה מיוחסת אליו.
- אם לא מעוניין שיקרה, משהו חסר, לא ביסוד הנפשי, ההשלכה של הפעולה איננה מיוחסת אליו. אין לי עניין שהמוץ יעוף ברוח.
לסיכום ישנם 4 מצבים:
1. פעולה- אני עושה נזק> אני חייב.
2. פעולה מסוכנת + מעשיו גרמו- אני מבעיר אש ומתחילה שרשרת אירועים שבסופה יש נזק> התלמוד פטר בגרימה, הרמב"ם חייב (מעשיו גרמו).
3. קש"ס מוסרי ולא משפטי- פעולה שדרכה להיכבות אך אדם אחר ליבה, האדם הראשון פטור מבחינה משפטית אך חייב בדיני שמיים. מאחר ודרך הגחלת להיכבות> השוטה הוא שהזיק ולכן מעשיי האדם הראשון לא גרמו לנזק. הקש"ס המוסרי עדיין קיים ולכן האדם הראשון חייב בדיני שמיים.
4. קש"ס מוסרי ולא משפטי- נעורת> הפעולה שלי לא מזיקה בפני עצמה, ולכן הרוח היא זו שיצרה את הנזק. מכיוון שיש קש״ס מוסרי> האדם פטור בדיני אדם וחייב בדיני שמיים. גם כאן ישנו קש"ס מוסרי כי אפשר להוציא צו מניעה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה